<h1>פסקי הרי"ד — ב"ק</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ב"ק פ"ה ע"ב] שבת, רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. אמ' רבה קטע ידו נותן לו דמי ידו, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואים, שיבר את רגלו נותן לו דמי רגלו, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח. סימא את עינו [נותן לו דמי עינו] ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים, חרשו נותן לו דמי כולו. פי' שהחרש אין לו דמים שאינו מועיל לכלום, ואי קשיא והתנן בפירקין לקמ' [פ"ז ע"א] חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין, אלמ' יש דמים לחרש, ותנן נמי בפ' (ג') [א'] דערכין [ב' ע"א] חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין, אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין בהן דעת, מדקתני נידרין אלמ' בני דמים, ונר' לי לתרץ דחרש דקתני לקמ' בפירקי ודקתני בערכין הוא חרש בידי שמים שיש לו תקנה ומתפקח כדתני בכמה דוכתי [לעיל ל"ט ע"ב] נתפקח החרש, וגם יש לו קצת דעת כדאמרי' ביבמות [קי"ג ע"א] דדעתיה קלישא, אבל אם נתחרש על ידי אדם אין לו תקנה לעולם שלא יתפקח עוד וגם אין לו דעת כלל, וכך מצינו גם בחרותה [חולין נ"ד ע"א] שיותר היא קשה בידי אדם מחרותה בידי שמים שחרותה בידי שמים כשרה משום דהדרא בריא, וחרותה בידי אדם טרפה דלא הדרא בריא, והאי דקאמרי' חרשו נותן לו דמי כולו לא תימ' דשמין אותו כעבד ותו לא, דאם כן אין כאן אלא נזק בלבד, ויותר מגיעין לו מחבלת ידו מנזק כל גופו, אלא ודאי גם בשת נותן לו, ואע"פ שעכשיו אין לו דעת להיכלם שמין כמה היא בשתו של אדם כיוצא בזה להיות חרש, וצער נמי נותן לו שאי איפשר שלא הרגיש בשעה שהכהו ונצטער ושמין כמה יטול לחרשו בין סם להכאה, וריפוי נמי אע"פ דחרש לאו בר רפואה הוא שיתרפא מחרשותו אפי' הכי אם עשה בו חבלה שאם לא ירפאנה תבאיש מכתו ותסריח וימות חייב לרפאותה.
<h2>דף יד:</h2>
[ב"ק ל"ג ע"א] מתני'. שני שוורים תמין כול'. פי' האי דנקט האי סידרא ולא תנא תם משלם חצי נזק בין לשוורים בין לאדם, ומועד משלם נזק שלם, ואדם משלם נזק שלם, משו' לאשמועינ' דאע"ג דשניהן חבלו זה בזה לא אמרי' הראשון שהתחיל בחבלה הוא פשע והשיני שחזר וחבל בו ייפטר ולא ישלם לעולם השיני לראשון, אלא אמרי' אם החבלה שעשה השיני לראשון יתירה ישלם לו באותו המותר חצי נזק, ומועד בתם שמשלם במותר נזק שלם אין מוציאין חבל' כנגד חבלה, שאם החבלה שעשה התם במועד שווה מנה, והחבלה שעשה המועד בתם שוה מנה, אין אומ' יצא מנה במנה, שהתם אינו משלם אלא חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. הילכך משלם המועד לתם חמשים. ואדם ושור שחבלו זה בזה לא מיתוקמא מתני' אלא כגון שהשור חבל תחלה באדם וחזר האדם וחבל בו, אבל אם האדם חבל תחילה בשור ומחמת חבלתו חזר השור וחבל בו, אדם חייב ושור פטור ואין מנכין לו מחבלת השור שחבל בו כלום מפני שהוא שיסה אותו עליו, והכי אמרן בפירקין דלעיל [כ"ד ע"ב] אמ' רבא אם תימצי לומר המשסה כלבו של חברו בחברו חייב, שיסהו בעצמו פטור מאי טעמ' כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.
[ב"ק ל"ג ע"א] ר' עקיב' אומ' כול'. ת"ר או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו [שמות כ"א], כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם, מה שור בשור תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם, אף שור באדם תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם, ר' עקיב' אומ' הזה כתחתון לא כעליון. פי' התחתון דמיירי במועד. יכול ישלם מן העלייה ת"ל יעשה לו מגופו משלם ואינו משלם מן העלייה. ואין הלכה כר' עקיב' דיחיד ורבי' הלכה כרבי'.
<h2>דף כא.</h2>
[ב"ק ס"ח ע"ב] א"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו.
<h2>דף כב.</h2>
[ב"ק ל"ט ע"א] מעליית מאן, ר' יוחנן אמ' מעליית יתומים, ר' יוסי ביר' חנינ' אמ' מעליית אפיטרופין, ומי אמ' ר' יוחנן הכי והאמ' ר' יוחנן אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשטר שיש בו רבית, כגון שחייבין לגויים, או לכתובת אשה משום מזוני, ומהדר, מזיק שאני, ר' יוחנן אמ' מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפיטרופים מימנעי ולא עבדי. ר' יוסי אומ' מעליית אפיטרופין ולכי גדלי יתמי מישתעו דינא בהדיהו.
<h2>דף כח:</h2>
[ב"ק ק"ט ע"ב] מתני'. הגוזל את הגר כול'. ת"ר האשם המושב ליי' לכהן [במדבר ה'] קנאו השם ונתנו לכהנים, לכהן שבאותו משמר. אתה אומ' לכהן שבאותו משמר או אינו [אלא] לכל כהן שירצה, כשהוא אומ' מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו הוי אומ' לכהן שבאותו משמר הכת' מדבר. ואע"פ שהמשמר היה חלוק לששה בתי אבות וכל בית אב מקריב ביומו, גזל הגר לא היה ניתן לאותו בית אב בלבד אלא לכל בני המשמרה היה מתחלק, דדוקא הקרבנות ואכילת הבשר וחילוק העורות הי' חלוקים לששה בתי אבות וכל בית אב זוכה ביומו, אבל גזל הגר ושדה אחוזה שהן אקראי בעלמ' הן לכל בני המשמרה.
